הפעילויות שלנו

כאשר אנו מתייחסים לשיקום נפגעי נפש ומניעת התפתחות התופעה, למעשה אנחנו מבקשים להחזיר אותם ככל האפשר למסלול של החיים האזרחיים. ומה זה אומר? הכוונה לרמת התפקוד היום־יומי שלהם – ואנחנו מתכוונים לכל סוגי התפקוד: מהקימה בבוקר ולרצות להתחיל את היום; דרך כישורים בין־אישיים, תעסוקתיים ומקצועיים; ועד הפעולות הבסיסיות ביותר של חיי היום־יום – חזרה לחיי שגרה הקודמים טרם הפגיעה או לפחות קרוב אליהם ככל האפשר.

אנו נעשה זאת באמצעות מתן הכלים הנכונים והמתאימים לכל אחד מהמשתתפים, במטרה לחזור לשגרת חייהם, לאור נסיבות השבר. זאת נקודה מהותית בהקשרנו: אין התמודדות אחידה וגורפת עם מצוקה נפשית לכל בני האדם.

לפגיעות נפשית עקב אירועים צבאיים ייחודיות משלה: מעצם היותה תוצאה של חוסר ברירה (גיוס חובה), היא "קורעת" את האדם משגרת חיים רגילה ומביאה אותו למצבים קיצוניים חריגים גם יחסית לחיים שלמים של אדם ממוצע. אירועי הלחימה אינם קובעים תור מראש ואין דבר שיכין אותך למפגש הישיר והבלתי אמצעי עימם.

לצד זה, לאור אופיו "המאצ'ואיסטי" של השירות הקרבי וגילם הצעיר יחסית של הנפגעים, קיימים מרכיבים ייחודיים המכבידים מאוד על חיי הנפגע, מחלחלים לנשמתו וגורמים לו להסתגר יותר ולא לחלוק את תחושותיו ומצוקותיו (אשמה, בושה ועוד). תגובות אלו אינן מוצדקות, כמובן, וחסרות היגיון ממשי, אבל הן קיימות ולא ניתן להחביא אותן. הן הופכות את האדם ל"פצצה מתקתקת". הסתגרות ותחושות, כמו בושה ואשמה, רק מחמירות את מורכבות הפגיעה ואת השלכותיה.

אין לנו אשליות ולא נמכור מצגות שווא לנפגעי הנפש שמשתתפים בפעילויות שלנו: לא נמחק את הזיכרונות, המראות והכאב, אי אפשר לעשות את זה. אבל המטרה שאנו שואפים אליה איננה רק ברת השגה, אלא היא גם חיונית עבורם ומחובתנו המוסרית והצודקת לקיימה: לאפשר לכל אחד מהם ללמוד לחיות לצד האירועים, ולא תחת משאם הרב.