את הנופלים לא נוכל להשיב

שני האירועים האלה, האובדן של עמרי והמפגש הקרוב כל כך עם מה שנעה עברה, גרמו לי לחשוב לא רק על האנשים שאיבדנו, אלא על מה שמדינת ישראל איבדה יחד איתם.

ובעיקר על מה שאנחנו עדיין עלולים לאבד.

כי מאז שבעה באוקטובר מדינת ישראל לא איבדה רק לוחמים ואזרחים. היא איבדה גם חלק מהאנשים שהיו אמורים לבנות, להוביל ולהחזיק אותה בדורות הבאים.

אני חושב על כלל הלוחמים שלנו. על החיילים הסדירים, אנשי המילואים, המפקדים, לוחמי היחידות המיוחדות, אנשי כוחות הביטחון וכל מי שהתייצבו מול הסכנה כדי להגן על הבית.

על אנשים שעזבו משפחות, ילדים, לימודים, עבודה וחיים שלמים, ורצו למקומות שמהם אחרים ניסו להימלט ולהינצל.

אנשים שבחרו להיות לוחמים, לעבור מיונים מפרכים, מסלולים כמעט בלתי אפשריים, שנים של אימונים ומבחנים פיזיים ונפשיים, והוכיחו שוב ושוב שהם מסוגלים להמשיך גם כשנדמה שכבר אי אפשר.

אבל הנחישות, האומץ והמנהיגות אינם נחלתן של היחידות המיוחדות בלבד. ראינו אותם אצל לוחמים מכל היחידות, אצל אנשי מילואים שעזבו הכול, אצל שוטרים, אנשי כיתות כוננות ואזרחים שפעלו בגבורה יוצאת דופן.

אנשים בעלי נחישות, משמעת עצמית, אומץ, אחריות, חברות ורעות. אנשים שיודעים לקבל החלטות תחת לחץ, להתגבר על פחד, להתמודד עם כישלון, להוביל אחרים ולפעול גם כשאין ודאות לגבי התוצאה.

אנשים שלא חיכו שמישהו אחר יעשה את מה שצריך – כשהמדינה הייתה זקוקה להם, הם רצו קדימה.

אלה בדיוק האנשים שיכלו להקים חברות, לפתח טכנולוגיות, להוביל ארגונים, לחנך דורות, להנהיג קהילות, להקים משפחות ולהיות חלק מעמוד השדרה של החברה הישראלית.

אנשים שמסוגלים לקחת משימה שנראית בלתי אפשרית ולהפוך אותה למציאות.

אנשים שמבינים מהי אחריות, מהי מחויבות ומה המשמעות של לא להשאיר אף אחד מאחור.

כל אחד מהם נשא בתוכו עתיד שלם.

ילדים ונכדים שיכלו להיוולד. ערכים שהיו עוברים מדור לדור. רעיונות, יוזמות ומעשים שהיו יכולים להשפיע על אלפים ואולי על רבבות אנשים לאורך הדורות.

אין בכך כדי לדרג את ערכם של בני אדם. כל אדם שאיבדנו הוא עולם ומלואו. אבל מדינה קטנה כמו שלנו, שמאבדת רבים כל כך מאנשיה המסורים ובעלי היכולת, משלמת מחיר שילווה אותה עשרות שנים ואף יותר.

אנחנו לא מאבדים רק את ההווה שלנו. אנחנו מאבדים גם חלק מהעתיד שלנו.

דווקא בתקופה שבה האנטישמיות שוב מתחזקת ברחבי העולם, כאשר יהודים במדינות שונות נדרשים להתמודד עם פחד, עוינות ולעיתים גם אלימות בשל יהדותם, האחריות שלנו לשמור על ישראל חזקה, יציבה ובטוחה גדולה מתמיד.

כי אם מדינת ישראל לא תהיה בית לאומי חזק ובטוח, מי יבטיח שליהודי העולם יהיה תמיד לאן להגיע בשעת צרה?

והביטחון הזה אינו נשען רק על צבא חזק, על מערכות נשק מתקדמות או על כלכלה יציבה.

הוא נשען קודם כול על אנשים.

על חברה שמסוגלת לעמוד במשברים, להתאושש מאסונות, לשמור על אמון הדדי ולהמשיך לבנות גם אחרי שנפגעה.

זהו החוסן הלאומי שלנו.

ביכולת לשקם את מי שנפגעו, לחזק את משפחותיהם, להשיב להם תחושת שייכות ומשמעות, ולאפשר להם להמשיך להיות חלק פעיל ומוביל בחברה.

וכאן נמצאת בעיניי אחת הסכנות הגדולות ביותר לעתידנו.

את הלוחמים שחזרו מהקרבות אבל חלקם עדיין נושאים בתוכם את המלחמה. את אלה שאיבדו חברים, שראו את הבלתי נתפס, שפעלו במשך ימים וחודשים תחת סכנת חיים, ושכעת מנסים למצוא מחדש את מקומם במשפחה, בעבודה ובחברה.

אותם אנשים שידעו להתמודד עם משימות בלתי אפשריות בשדה הקרב עלולים למצוא את עצמם מתקשים דווקא מול החיים הרגילים.

לא משום שהם חלשים.

אלא משום שגם האדם החזק והנחוש ביותר יכול להיפגע. גם מי שהגן על אחרים זקוק לפעמים למישהו שיתייצב לצדו.

ואנחנו חייבים להבין דבר פשוט:

חוסנם של הלוחמים וכל מי שנפגעו הוא חלק בלתי נפרד מהחוסן הלאומי של מדינת ישראל.

כאשר אדם כזה מאבד את יכולתו לתפקד, את תחושת השייכות שלו או את האמונה בעתיד, המחיר אינו רק אישי.

המשפחה נפגעת. הקהילה מאבדת מכוחה. החברה הישראלית עלולה לאבד אדם שהיה יכול להמשיך לתרום ולהוביל עוד שנים רבות.

ומנגד, כשאנחנו מצליחים לעזור לו לחזור לחיים מלאי משמעות, אנחנו לא רק מסייעים לאדם אחד.

אנחנו מחזקים משפחה, קהילה, חברה ומדינה.

המערכת הממלכתית, למרות אנשי המקצוע המסורים שפועלים בתוכה, אינה מצליחה לספק מענה שיקומי מספק לכל מי שנפגעו.

היקף הפגיעה עצום. הצרכים מורכבים. השיקום עשוי להימשך שנים, והמשאבים, התקציבים והמסגרות הקיימות אינם נותנים מענה מספק לכל מי שזקוקים לו.

אסור לנו לקבל מצב שבו אנשים שהיו מוכנים להקריב את חייהם למען המדינה מוצאים את עצמם נלחמים שוב, הפעם על הזכות לקבל סיוע ולחזור לחיים.

אנחנו לא מבקשים למחוק את מה שעברו. אנחנו מבקשים לעזור להם לגלות שאפשר להמשיך לחיות, לאהוב, ליצור, לעבוד ולהוביל גם לצד הזיכרונות והכאב.

ואנחנו יודעים שהדרך ארוכה. השיקום אינו מסתיים בהפלגה אחת, בחודש אחד או אפילו בשנה אחת.

הוא דורש התמדה, מקצועיות, קשר אנושי ומחויבות אמיתית ואנחנו שם עבורם.

וכל אדם שחוזר לתפקוד, למשפחה, לחברה ולתחושת משמעות הוא גם חלק מהעתיד של מדינת ישראל שאנחנו מצליחים לשמור עליו.

אבל המשימה הזאת גדולה בהרבה מכל עמותה, מכל ארגון ומכל יוזמה אזרחית.

היא דורשת התעוררות לאומית ועולמית.

אני מאמין שהגיעה העת להתגייסות נוספת של העם היהודי כולו, בישראל ובתפוצות.

כפי שאנשים קמו והקימו עמותות ויוזמות אזרחיות כדי לסייע לנפגעי המלחמה, כך אנחנו זקוקים היום להתגייסות רחבה של קהילות יהודיות, אנשי עסקים, קרנות, ארגונים, מוסדות ואנשים פרטיים מכל רחבי העולם.

לא רק כדי לתרום כסף.

כדי לקחת אחריות משותפת על עתידו של הבית הלאומי שלנו.

להשקיע בשיקום, במשפחות, בחוסן הקהילתי, בחינוך, במחקר וביכולת שלנו להחזיר אנשים לחיים מלאי משמעות.

האחריות הראשונה מוטלת על מדינת ישראל ומוסדותיה. אבל לנוכח גודל המשימה, אנחנו זקוקים גם לכוחה של החברה האזרחית ולשותפות של יהדות העולם.

כי שמירה על מדינת ישראל כבית הלאומי הבטוח של העם היהודי אינה רק עניין ביטחוני.

היא גם עניין אנושי, חברתי ומוסרי.

בתקופה שבה האנטישמיות שוב מרימה את ראשה, אסור לנו להסתפק בדאגה לביטחונה הצבאי של ישראל.

עלינו לדאוג גם לחוסנה האנושי.

כי בלי האנשים שמוכנים להגן עליה, להוביל אותה ולבנות אותה, שום מערכת ביטחון לא תוכל להבטיח את עתידה לאורך דורות.

אני חוזר במחשבותיי לעמרי, לרוני ולכאב שאין לו סוף.

לנעה, לחבריה ולאלפי אנשי הביטחון שפגשתי בחוות החוסן שהקמנו ובאלף נפגעי טראומה פיזי ונפשי שנמצאים אתנו בעמותת שוברים גלים ולכל מה שעברו.

למשפחות שאיבדו את היקר להן מכול, ולרבים כל כך שחזרו מהמלחמה כשהם נושאים פצעים שלא תמיד אפשר לראות.

ואני חושב על הילדים והנכדים שלנו.

על האחריות שלנו להשאיר להם מדינה חזקה, אנושית, מאוחדת ובטוחה.

מדינה שתמשיך להיות בית לאומי לעם היהודי ומקלט לכל יהודי שיזדקק לה, גם בעתיד.

כדי להבטיח את העתיד הזה, לא מספיק לזכור את מי שנפלו.

אנחנו חייבים לעצור, להתאחד סביב האחריות המשותפת שלנו, ולהשקיע את כל מה שנדרש כדי לשמור על מי שחזרו.

אנחנו חייבים לתת להם את ההזדמנות לשוב ולהיות אותם אנשים שבכוחם להוביל, ליצור, לתרום ולהחזיק את המדינה הזאת גם בדורות הבאים.